לשלומי, אחי... מוזר אבל בחיים לא יצא לי לקרוא לך ככה. לא הייתי רוצה להגיד לך דברים שאתה גם ככה כבר יודע. רק רציתי להגיד לך שתמיד היית בלתי מנוצח ומה שמוזר הוא שלמרות שהלכת מהעולם האכזר הזה, אתה עדיין נשארת בלתי מנוצח. זוכר איך שהיית קורא לי ולאולג: " הצלפים שרצחו את ג`ון קנדי זוכר? " זוכר איך שהיית זורק לחייל בפלוגה: "איפה צלפי הימ"מ שלי? " ידענו שהתכוונת אלינו. שלומי, אני חושב שאתה יודע מה אנחנו רוצים ממך עכשיו: "תהיה חזק למעלה". אני מצטער שרבתי איתך בטלפון יום לפני שנהרגת, נורא רצית אותי איתך כי ידעת שאפשר לסמוך עלי בכל מצב שלא יהיה ורצית אותי בחוד שלך. אני התעקשתי כמו אידיוט לצאת לתחרות המטופשת הזאת שגם ככה בוטלה. אני מתנצל בפניך עכשיו, מכל הלב, זועק לשמיים, אם אתה שומע אותי, סלח לי על כך שלא הייתי איתך ברגע הכי מכריע, הכי קשה בחייך- במותך... יודע אני דבר אחד: יכולתי להציל אותך ואם לא להציל , אז לפחות להרוג את החלאה הזאת מיד לאחר שנפלת, ואם לא זה, אז לפחות להיות איתך.. אלוהים.. אני מסתכל עכשיו בפוסטר הגדול שעשו לך ורואה את הברק שבענייך ואת החיוך שירשת מאמך, וחושב, לא בעצם לא חושב, אני יודע שאין אלוהים בשמיים. עכשיו כשאני מכיר את משפחתך, אני נופל על הברכיים מול קברך ובוכה בשקט דמעות יבשות על הכאב שלי ושל משפחתך כאחד. אני מבטיח לך אישית שבזמן הקצר שנותר לי לשרת, אני וישנם עוד אנשים שיהיו איתי, אנחנו נילחם בשבילך לנצח!!! אף פעם לא אמרתי שאני אוהב אותך, אבל עכשיו אני רוצה שתדע זאת. אני אמשיך בחיי ותמיד אזכור אותך. שלך תמיד, אורי ויזנברג, מחזור נובמבר 1999.