|
משפחת כהן היקרים
אתם אינכם מכירים אותי ואף אני איני מכיר אתכם. אך את שלומי ז"ל זכיתי להכיר מקרוב.
מסיבות אשיות לא יכולתי להגיע אליכם בשבעה, אבל אני מרגיש חובה לומר לכם במכתבי זה את אשר על ליבי.
פיקדתי על כוח "המתנדבים" בגזרת קלקיליה בחודשים אפריל, מאי, השנה. כשהגעתי לגזרה קיבלנו תדריכים ממפקדיי הגזרה, המח"ט והסמח"ט וצביקה המג"ד וכולם הזכירו שוב ושוב את "הפלוגה של שלומי" כדבר מובן מאליו.
התפלאתי קצת, בדרך כלל קוראים לפלוגות א`, ב` וג`, פלוגה צפונית או דרומית, אבל כאן בגזרה כולם קראו בהערכה רבה לפלוגה "הפלוגה של שלומי". למחרת נפגשנו לפני הכניסה לתדריך, אמרתי לו בצחוק: "קודם כל תחליף את השם, כי לא יכולים להיות שני שלומי בגזרה, כולם יתבלבלו", אבל שלומי "התעקש" ואמר בשקט הנפשי שלו ובחיוך הביישני "אין דבר נסתדר.." ואכן הסתדרנו !
הנני מבוגר משלומי בהרבה שנים ובמשך השנים יצא ל לפקד על חיילים וקצינים רבים ולשתף פעולה עם יחידות רבות, אבל קשר כזה כמו שמנוצר ביננו לא חוויתי מעולם.
כאשר גדוד "נחשון" עזב את קלקיליה לאחר מבצע "חומת מגן" וחזר לגזרתו, נשארה "הפלוגה של שלומי" בגזרתנו ובמשך חודשיים יצא לנו לשתף פעולה.
שלומי היה בכל מקום, מופיע בג`יפ ביום ובלילה, תמיד בשכפ"צ עם הנשק ביד, דמות רצינית ובוטחת בעצמה, משרה סביבו שקט וביטחון. היינו לוחצים ידיים, טופחים אחד לשני על השכם ומתאמים את הדרוש לתיאום במספר מילים קצרות. שלומי היה תמיד מוכן לעזור.
ביחידות אחרות, "שומרים על הגבולות": "זה לא תפקידי ואין חיילים, ואין ואין.." אצל שלומי זה היה הפוך: "אין בעיה, מה שצריך נעשה", היה אומר לי תמיד.
בלילות היינו נפגשים אצל המג"ד ל"הערכות מצב". הישיבות התארכו והעניים נעצמו. שלומי היה יושב לידי והיינו מחליפים פתקם של צחוקם וסוגרים בינינו את העניינים בכמה משפטים.
בכל שבוע הייתי קולט מחזור "מתנדבים" חדש. הייתי עורך להם סיור בגזרה ונותן תדריך בו הכרתי להם את הגזרה ואת הכוחות הפועלים בה. בתדריך היה פרק מיוחד על "הפלוגה של שלומי". בניגוד לכוחות אחרים שהיו קבועים, "הכוח של שלומי" היה בכל מקום ובכל מוצב שהגענו אליו. בסיור הוזכר ששמו שוב ושוב וכך "זכו" כל "המתנדבים" בגזרה להכירו.
בשבוע שעבר, עמדנו על הגבעה ב"כוכב יאיר" מקום מגורי, גבעה הצופה על קלקיליה ובה בית הקברות הקטן של היי/שוב. קברנו אז את רועי ז"ל לוחם "דובדבן", בנם של חברים, שנפל מצוק הארבל ונהרג. בעת הלוויה שמענו את הצרורות וההתפוצצויות ואת המסוק שריחף באוויר, והבנתי כי יש נפגעים וחשבתי לעצמי: "אם זה בקלקיליה, אז זו לבטח הפלוגה של שלומי, ואם זו הפלוגה של שלומי, אז יש "בעיה" כי שלומי תמיד הולך ראשון, אבל זה לבטח לא הוא, הוא הרי כל כך מקצוען וכל כך בטוח בעצמו וכל כך מיומן , זה לא הוא , וזהו!
התמונה בעיתון למחרת ובה אותו חיוך בישני ומרומז שאותו הכרתי הכתה בי והכריחה אות להבין שזה אכן הוא.
במשך שנות שירותי ב"סיירת שקד" ובמילואים ואחר כך כל השנים כיו"ר "עמותת סיירת שקד", אשר עוסקת בהנצחת חללי היחידה, נפל בגורלי להיות שותף בלוויות רבות, אבל הטרגדיה של שלומי מסמלת בעיני יותר מכל את הטרגדיה של הדור שלנו בארץ שנאלץ להתמודד במלחמות אין סוף ומאבד אנשים כמו שלומי ובעת שקובר חבר וחייל אחד, כבר מתבשר על מותו של חבר וחייל נוסף...
כמו שלומי, חזק ושקט ובטוח ומקרין על כולם ביטחון, ושלווה, אני מאמין שגם אתם, "הערוגה" בה צמח וגדל, תדעו להתמודד עם הסבל והכאב, שהינם מנת חלקכם מעתה ועד עולם. מכם הוא שאב את כוחו וחוסנו ואליכם הוא משיב אותם עתה לחזקתכם בכדי שתוכלו להמשיך בדרכו...
יהי זכרו ברוך.
שלומי גרונר
סא"ל מיל.
יו"ר עמותת סיירת שקד
|
|
