למפקדנו היקר שלומי! הייתה לנו הזכות להיות החיילים שלך מהיום הראשון שהגענו לצבא. תמיד היית לנו לא רק מפקד, אלא גם אב ומחנך שדואג כל הזמן לשלומנו ומתרוצץ כל היום רק כדי שיהיה לנו טוב. לא כולם הודו בכך בהתחלה, אבל אהבנו אותך ממש כחבר לנשק. כל מה שצריך חייל צעיר כדי להפוך ללוחם מנוסה הורשת לנו. נתת לנו כלים להתמודד הלאה בצבא בפרט ובחיים בכלל. לעתים עשינו לך בעיות ואתה היית כועס עד כדי דמעות, כמו שאבא כועס על ילדים, אך תמיד ידעת איפה לשים לנו גבולות ולהמשיך לדחוף אותנו קדימה. זה ממש לא נראה הגיוני שהמ"פ שלנו, שלומי כהן, כבר לא איתנו. גם כשסיימנו מסלול וחלק מאיתנו כבר לא נשארו איתך, המשכנו להיות בקשר. ותמיד תמיד, כשהייתה לנו בעיה, היינו משתדלים לפנות אליך. אנחנו זוכרים שכמה ימים לפני מותך נכנסת לחדרנו וישבנו וצחקנו והעברנו חוויות על המסלול, שאלנו אותך אם אתה ממשיך הלאה, אבל היית נחרץ בדעתך להשתחרר. ואז באותו שבוע שמענו מה קרה, ואף אחד פשוט לא האמין. כל אחד שאל את השני: "שלומי? זה לא יכול להיות". ניסינו לשכנע את עצמנו שזה לא קרה, אך עד מהרה המציאות עלתה על הדמיון ונותרנו כולנו ללא מילים. תמשיך לשמור עלינו מלמעלה ותדע שאנחנו אוהבים אותך ומעריכים את כל מה שעשית למעננו. מבחינתנו אתה ממשיך להוביל אותנו כמפקד, אב וחבר לנשק בהמשך השירות הצבאי שלנו. לא נשכח אותך לעולם!!! מחזור מרץ 2000 אוהבים אותך מאוד. למה?