|
מכתב פרידה לשלומי....
היי,
להיפרד ממך, כאן ועכשיו, כ"כ בפתאומיות השטות הזו לא עולה לי על הדעת- אפילו לא בצחוק.
חזרנו מהלוויה שלך, שלומי, מי שתמיד נזכור כ- הקמב"צ הכי טוב שיש. הקצין הראשון שהערכנו
בצה"ל- תמיד פרופר עבודה עם אשיות חמה וזה מה שהפכנו להיות בזכותך !!!
היית הקמב"צ שלנו- היינו הסמבציו"ת שלך (מה שתמיד טרחת להדגיש), היית מעין אח/אבא שדואג
גם כשהוא לא בבסיס ( אפילו בשישישבת שהיית בבית, תמיד שאלת אם "הכל תקין?").
ברחת לנו, מיהרת לממש את חלומך להיות מ"פ והשארת אותנו כואבות
היום משהלכת הכאב חוזר ומהדהד בנו על הניתוק והפרידה, שהפעם היא סופית ולא נוכל לשוב
ולהתקשר אליך ולשאול האם אתה מתגעגע אלינו- לחמ"ל שלך. (אני אומרת שלך, כי לא משנה איזה קמב"צ החליף אותך, החמ"ל שלנו תמיד יהיה החמ"ל שלך ולא של אף אחד אחר!!!).
היינו (אנחנו עדיין) גאות בך על הפייטריות שבך- המנהיגות- הכריזמה- הבנאדם שאתה, פה
אני נשברת ושואלת בשם כולם, למה לעזעזל זה אתה? על השאלה הזו אין מי שישיב- אף אחד לא יודע....
התבאסנו שלא חזרת לבקר בחטיבה כמו שהבטחת, אבל ידענו שהתפקיד החדש ממלא לך כל שנייה פנויה. סיפרת לנו על כל התכניות לחיילים הצעירים שלך- ידענו עד כמה אתה מורעל, לכן כל מה שעשית למען הצבא לא הפתיע אותנו.
שלומי....
איפה שאתה, אי שם (בטח שלא באדמה), תדע שהסמבציו"ת שלך מהבקעה אוהבות אותך.
היית ותמיד תהיה הבנאדם הכי מקסים שהכרנו.
תשמור עלינו מלמעלה,
אני לא יכולה להגיד שלום,
אז רק להתראות, מקוות לראותך ביום מן הימים.
מאיתנו- סמבציו"ת 417
נ.ב. זו הפעם השנייה שאני כותבת לך בשם כולן ופה אציין שלזכרך נציין כל שנה את היום העצוב שנפלת- יום בחיינו למענך. כואבות את עזיבתך/ מותך
|
|
