שלומי כהן שלומי זה אני מנצור, מתי שתחזור אל המקום היפה הזה שבנית לבד עם קצת עזרה, כן המקום הזה נקרא הבית שלך ולא קלקיליה, פה ממש פה, אני יושב על הספה שלך, השטיח שלך והמשרד שלך. אני רוצה לומר לך כמה מילים, מקווה שלא יאכזבו אותך. שלומי הבטחת לי: " מנצור אני המ"פ שלך במילואים", ובסוף לא. שלומי הבטחת לי: " עוד לא נפרדתי ממך, חכה נעשה פריסה לפלוגה", ובסוף לא. שלומי הבטחת לי: " אני אעשה טיול לאוסטרליה, תאילנד", ובסוף אני אלך לשם ואספר את מי הם לא זכו לפגוש. שלומי אני פה בספה, מסתכל על הדלת ומחכה שתיכנס הביתה ותחייך את אותו החיוך שרק אתה ידעת, אבל במרפסת יושבת אמא שלך ומספרת עליך דברים שלא ידענו עליך. שלומי, למה? למה אתה תמיד מוכן להיכנס ראשון לכל מקום? למה אתה לא סיפרת לנו כלום על מי שאתה באמת? למה נשארתי לבד שאתה היית לי מורה לחיים? אני יכול להמשיך, אבל לא כדאי. שלומי, אני פונה אליך, כי אני מאמין שאתה עוד איתי ולא מאמין לכל מה שכולם אומרים, כי נמאס לי. שלומי, אני מצטער על כל מה שעשיתי לך, אבל הכל היה בגלל שלא ידעתי איך להראות לך שאני אוהב, מעריץ ומקנא. שלומי, אלוהים רצה אותך איתו, כי הוא מקנא בך. שלומי, אני הולך עם הראש למעלה רק בגלל שאני יודע שזכיתי להכיר אותך ושאתה עכשיו שומר עלי מלמעלה, ואני סולח לך על המכות שקיבלתי ממך. שלומי, תודה על הרישיון שדאגת שאני אקבל מהצבא ולא אמרת לי ולא זכית להעניק ממני, שחר מנצור.