|
הייתי מש"קית חינוך של שלומי במשך חצי שנה, בזמן שהיה מ"פ של פלוגת מרץ 2000 בנחשון. אני יודעת שבוודאי שמעתם מהרבה אנשים וחיילים ששירתו איתו ותחת פיקודו סיפורים עליו, אבל בכל זאת, רציתי לחלוק עוד אחד.
אני חייבת להודות שכמש"קית חינוך הוא היה מ"פ ממש לא קל, בכל פעם שהייתי צריכה ממנו משהו הוא היה מריץ אותי בבסיס, הוא הולך ואני רצה, אני לחוצה והוא צוחק על כך שאני כזאת....
יום אחד ירדתי לבקר את הפלוגה באימון בביסל"ח. עד אותו יום מעולם לא יצא לי לראות את שלומי עומד מול החיילים בצורה כל כך פורמלית. ידעתי שהוא מאוד קשוח איתם, ושהוא עובר כולם נעמדים דום, אבל לא הרבה מעבר לכך. במהלך הביקור שלי שלומי היה צריך להעביר הרצאה שהכנתי עבורו.
אחד התפקידים של מש"קית חינוך הוא להעביר משוב למפקד. ישבתי מאחורה בשקט, לא רציתי לתת לו את ההרגשה שאני בוחנת אותו. לו לעומת זאת זה לא ממש הזיז, "בואי, את חייבת לראות אותי מעביר את השיעור!", הוא אמר לי בהתלהבות.
ישבתי בהרצאה פעורת פה. לא האמנתי שזה היה משהו שאני הכנתי. הכל נהיה פתאום חי, ובעל משמעות עצומה, לא היה לי מושג שהחומר שהכנתי עבורו היה כל כך מעניין......
הסתכלתי על החיילים ונדהמתי. כולם פשוט היו מרותקים אליו! ניסיתי למצוא מישהו שישן, מנמנם, לא מתעניין. אבל לא הצלחתי. הייתי כל גאה שיש לי מ"פ כזה כריזמטי, שאפילו בלי להתאמץ הכל בא לו כל כך בטבעיות; חלומה של כל מש"קית חינוך.
אבל אולי משהו שהוא באמת יותר חשוב מהעבודה הוא מה ששלומי סימל עבורי מבחינה אישית. עברתי תקופה מאוד לא פשוטה בגדוד, הרבה אנשים שמו לי רגליים בתפקיד, ושלומי היה אחד האנשים היחידים שנתנו לי להרגיש שיש תמורה בעד מה שאני עושה. מעולם לא זילזל ותמיד לקח את כל מה שעשיתי ברצינות.
קצת לאחר שהוא חזר להיות מ"פ של הפלחוד עזבתי את הגדוד. בפעם האחרונה שראיתי אותו (אני כרגיל רצתי והוא הלך) הוא שאל אותי למה אני לא יכולה להיות המש"קית חינוך שלו גם שהוא יהיה מ"פ בפלחו"ד. כל כך נהנתי לעבוד איתו וממש כאב לי להיפרד ממנו, זו הייתה חוויה - להיות המש"קית שלו.
הפלוגה הזאת סימלה את הגדוד בשבילי, ושלומי היה אחד הגורמים שגרמו לי להחזיק מעמד בגדוד. אמנם הוא לא ידע זאת, כי מעולם לא סיפרתי לו על הקשיים המקצועיים, אבל ספק גדול אם הייתי נשארת מש"קית חינוך אם הוא לא היה שם. אני יודעת שהיו לו לא מעט ויכוחים מקצועיים עם הרבה אנשים, הוא דרש המון מכולם, אבל משום מה אני והוא תמיד הסתדרנו. הוא תמיד נתן לי תקווה. הוא היה קורא לי "רבבה" על שם אחד היישובים בגזרה של הגדוד, ועם הזמן זה אפילו די תפס, היו אנשים שלא האמינו שקוראים לי רננה... שאני נזכרת בו, תמיד עולה לי חיוך כי עם כל הרצינות שלו, היה בו משהו שובבי כזה שתמיד גרם לי לפרוץ בצחוק.
היה לי הכבוד להיות מש"קית חינוך של שלומי.
ויותר מכל הייתה לי הזכות הגדולה להכיר אותו.
|
|
