|
לשלומי,
עדיין קשה לי להאמין ונראה לי שההרגשה הזו לא תשתנה.
לעולם לא אשכח את ההלם שהתקשרה אלי חברה, שהייתה קצינת חמ"ל באפריים והודיעה לי שנהרגת בפעולה בקלקיליה. ואני פה בלונדון, כ"כ רחוקה מכולם ולראשונה מרגישה כל כך רע עם זה, נשארתי חסרת מלים.
בשבילי תמיד היית ותמיד תהיה חסין מהכל, עם הדמות של המאצ`ו ששום דבר לא חודר דרכו.
הכרתי אותך כשהייתי צעירה ואתה היית הדמות לחיקו: מקצועי, רציני וכמובן מעל לכל תמיד דאגת לשמור על יחסי אנוש והרבה מעבר לזה.
תמיד דאגת שלא יחסר לנו כלום, אני לא אשכח שרק הוצאנו מילה שקר לנו ואנחנו רוצות מעילים אמריקאים, ואי אפשר להשיג, לא עבר יום והופעת עם המעילים.
תמיד דאגת שלא ניסע עם אנשים שאתה לא סומך עליהם לטיול בגזרה, ממש כמו אח גדול או אבא דואג.
אני כמובן גם לא אשכח את הצעקות שחטפתי ממך, אבל מכל זה רק למדתי איך צריך להיות מפקד.
כשעזבת את החטיבה, חשבנו שהחטיבה תתפרק בלעדיך, או לפחות החמ"ל, אבל היית כל כך שמח לקבל את תפקיד המ"פ בנחשון, כי זה היה מה שתמיד אהבת לעשות, להיות בשטח. לדאוג ולחנך חיילים.
גם אחרי שעזבת הייתי שומעת על ה"מ"פ שלומי" מאנשים שעבדו אתך ואני חשבתי לעצמי: "כן, זה הקמב"צ שלי", עם חיוך נורא גדול.
כשיצאתי לקורס קצינות היינו בוחנים כל הזמן את השאלה איזה מפקד היינו רוצים להיות, איזה לא ומה הן התכונות הנדרשות למפקד, וממי אם לא ממך, שאבתי המון.
ואני יושבת לי בחדר שלי בלונדון ומנסה להגיד לעצמי שאם אקרא בעיתון או אשמע בחדשות, אני אקלוט, אבל שום דבר כבר לא עוזר. מנסה לעכל אבל.... מבחינתי אתה תמיד תהייה אתנו, אלא שאני רק לא אוכל לראות אותך.
דבר אחד אני לא בטוחה שאמרתי לך וחשוב לי להגיד, וזה המון תודה, עם כל הכאב שאני חשה, אני שמחה שזכיתי להכיר אדם כמוך, אז ..תודה
דנית.
|
|
