|
"אח גדול שלי"
את אותה שיחת טלפון אני לא אשכח,
איך נודע לי שאתה נהרגת.
טיילתי ופתאום זה בא- הידיעה המרה,
שלומי נפגע בזמן מבצע.
שאלתי: "את בטוחה?"
והיא ענתה: "כן הוא ולא אחר".
"מה קרה?"
והיא השיבה: "היה מבצע, וכרגיל הוא צעד ראשון, נפגע ונהרג".
באותו הרגע לבי החסיר פעימה.
אתה שהיית כל כך אחראי, אנושי, מקצועי
פתאום בבת אחת נדם לבך.
לא האמנתי למשמע אוזניי, והתחלתי לבכות בלי די.
"שלומי הקמב"ץ", נהרג.
קשה לי לדבר עליך בזמן עבר,
כאילו שאתה לא כאן.
עדין קשה לי לקלוט,
שאותך יותר לא אוכל לראות.
וכשאני נזכרת בימים ההם
בהם שימשת לי כעזר
אני רואה תקופה נפלאה,
שהייתה כולה חוויה אחת גדולה.
אני זוכרת כאשר ראיתי אותך לראשונה במוצב
אמרתי: "איזה קמב"ץ קשוח הגיע, עכשיו הדרישות ישתנו ויתגברו",
אבל מהר מאוד גילית שהמצב הוא הפוך,
והפכת להיות קמב"ץ אהוב.
מבחינה מקצועית- תמיד תפקדת על הצד הטוב ביותר
ואף פעם לא היית מוכן לוותר.
אם צריך לסיים את הדו"חות, הפקודות
לא הולכים לישון עד שמסיימים את העבודות,
או כמו שהייתי אומר: "ראה את העניין כסגור".
אם קורה אירוע בשטח, אמרת:" בואו נתפוס אותו",
אם עשינו פשלה בעבודה, צריך לקבל עונש בתמורה.
לי אישית לא היו בעיות,
אז אתייחס אליך מנקודות מבט אשיות.
בהתחלה כשהייתי במוצב ורצו להעלות אותי לחטיבה,
אתה באת ותמכת בי,
ניגבת לי את הדמעות הרבות שזלגו.
אמרת לי שתעזור לי בכל מה שאצטרך,
ולא משנה מתי, כמה ואיך,
כשהגעתי לחטיבה אמרת: "תכנסי למשמרות",
וכמובן היו רק צרות....
לא התחברתי אל הבנות.
אבל אתה- אתה דיברת איתן, ואז שונה יחסן.
בהמשך קבוצת בנות השתחררה,
והטלת עלי את המשימה הקשה, לחפוף קבוצה חדשה.
היה קצת קשה, אך לא נורא.
תמיד רצית להיות מעודכן בחי:
איך היה בבית, עם החבר, מה עשיתי,
למה חזרתי עם פרצוף חמוץ.
ותמיד מצאת זמן לבצע את השיחה האישית,
גם אם זה באמצע משמרת או באמצע הלילה.
אני יכולה לומר בשתי מלים:
שהיית לי "אח גדול".
הקשבת לצרות שלי, ניגבת את הדמעות שלי
פשוט מאוד דאגת לי.
אני חושבת שאין מספיק מלים ודפים כדי לתאר אותך,
מה עשית בשבילי,
ואני בטוחה שגם בשביל אחרים.
אך בדבר מסוים אני בטוחה,
עכשיו כשאתה למעלה בשמיים,
אתה תשמור עלי ועל האחרים
כמו שעשית כשהיית בחיים.
אומרים שמי שעושה מעשה טוב בחיים
מקבל כנפיים מאלוהים.
אני יודעת שאת שלך קיבלת.
משפחת כהן:
למרות שאתם עברתם, עוברים ותמשיכו לעבור לאורך כל חייכם את הנורא מכל, אל תטו את הראש מטה, אלא לכו תמיד בראש מורם בגאון ובגאווה.
הוא כבר לא כאן, כי הוא צעד ראשון
הוא כבר לא כאן, כי הוא היה הטוב ביותר
הוא כבר לא כאן
אבל כשהיה כאן,
היינו גאים בו ונמשיך להיות לנצח
מתגעגעת אליך,
יפעת דגן
חטמ"ר 417.
|
|
